לפני המלחמה חיי היו רגילים, עבודה במשרה מלאה, גידול שתי ילדות, אתגרים של אמא חד-הורית.
אבל אז המלחמה פרצה, והלב שלי לא נתן לי לשבת בצד.

בהתחלה תרמתי אוכל לחיילים בכל הארץ. רציתי שהם ירגישו שמישהו חושב עליהם. אבל כשהתחילו להגיע הפצועים לתל השומר משהו בי נשבר. ראיתי את הילדים שלנו, הגיבורים שלנו, שוכבים במיטות שיקום, נלחמים על כל תנועה. הבנתי שבמקום הזה הלב שלי חייב להיות.

מאז אני שם, יום אחרי יום, 4–5 פעמים בשבוע.
נכנסת לכל מחלקה, לכל חדר. מביאה אוכל חם, מתנות, ציוד, הופעות, וגם רגעים קטנים של אור. הלוחמים קוראים לי “אמא של הלוחמים”, ואני באמת מרגישה ככה מחבקת, מחזקת, זמינה להם 24 שעות ביממה.

אני עושה את הכל בהתנדבות מלאה. כל שקל שנתרם מיועד ישירות ללוחמים: לארוחות, לציוד, לאירועים שמעלים חיוך.

אבל המחסור גדול, והבקשות לא מפסיקות להגיע.
אני לא יכולה לעשות את זה לבד.

הלוחמים האלה סיכנו את חייהם בשביל שנחיה כאן בשקט.
עכשיו הם צריכים אותנו, בבקשה תצטרפו למסע הנתינה וההקרבה שלי.